פיי שפירו
"… ונראה שאותו קול אנושי
מצלצל מהמעמקים יותר מקולו של המשורר הזקוק למילים
או זה של הצייר שצריך מכחול וצבעים.
ללא כל צורך, נקי, ולבדו
בוקע הוא ממעמקי הגוף –
קולו של הזמר השלם –
ודובר על אזנינו.
הזהב שבגרונו הופך לביטוי של נפשו…"
שרלוטה סלומון,
מתוך חיים או תאטרון
“… Und diese menschliche
Stimme scheint mir mehr
aus der Tiefe zu tönen als
die Stimme des Dichters der
Worte nötig hat oder des
Malers der Pinsel und Farben.
Nicht entbehren kann rein
und allein aus der Tiefe des
Leibes tönt die Stimme des
vollendeten Sängers an unser
Ohr. Das Gold in seiner Kehlewird
zum Ausdruck seiner
Seele…”
(Charlotte Salomon, “Leben oder
Theater??? ein Singesspiel”)
טקסט
צעד אחד מעבר לבריאה, בשלמותו חסרת
הצלם, ישנו האל. ליבתה של ישות האדם היא
מותו של האל כיחידי בנקודה מסויימת בחלל –
כצעד אחד עמוק מדי לתוך הבריאה. התחלופה
והתנועה בין שני קטבים אלו היא זו שמהווה
את הבריאה, ובלעדיה לא היתה מתאפשרת
התפתחותה והתקדמותה של אותה יצירה
ותודעה אלוהית.
הממשות נראית כנעה בין שכבות רבות של
פעילות וקיום. לאותן שכבות אין סוף והתחלה
במובן של צורה תחומה ומדידה. ניתן לחשוב
אותן יותר כמוקדי התרכזות של פעילות –
מקומות של אינטנסיביות כזו או אחרת. אותן
השכבות נמצאות אמנם באינטראקציה ויחס
מתמידים אך הן שונות אחת מהשנייה מהותית
(כלומר: שונות במהות אך לא במרחק – כי הם
הרי כולן גם פה ועכשיו.)
מה שמתגלה בתנועה בין השכבות הן
סדרות של קפיצות, חורים, לפעמים תהומות.
אותן קפיצות או חשיכות שייכות לממשות
ולכל תהליך יצירתי וחשוב לזהות ולחוות אותן
בעירות. אין לחשיבה הלוגית, עם כל הרצון
הטוב, אפשרות למצוא משך רציף ויציב שתוכל
לעקוב אחריו. במשימה זו היא משולה לילד
חסר סבלנות שחותך גולם כדי לראות איך פרפר
מתהווה. כל מה שימצא אותו מבט הוא עיסה
אפורה וכאוטית.
נדרשת אם כך חשיבה אחרת, כזו שיכולה
לעקוב אחרי תהליכי הקפיצה (ההתפתחות או
המטמורפוזה) הפועלים בבסיס כל הנראה לעין.
חשיבה או פעילות המסוגלת בעצמה לעבור
דרך קפיצה או חשיכה. כזו שמכירה בהבדל בין,
לדוגמא, רגשות וצלילים אך עדיין מתייחסת
לחסד שמאפשר להם לפעול ולחבור יחד. (מה
קורה כשאני אומרת: אני עצובה?)
לכאורה משימה בלתי אפשרית עבור התודעה
הסובייקטיבית. איך יכול אור המודעות להאיר את חשיכת
הקפיצה בלי להפוך אותה לאור, לעצמו? איך יכולה התודעה
"לשבור את עצמה לחופש" – אל מה שנמצא מחוץ לה או
מתחתיה? (1)
הזירה המתבקשת ביותר לחקירת האופן שבו אותן
שכבות פועלות ומתייחסות זו לזו היא הגוף. אנחנו, הישות
שלנו, בתהליך הנשימה שלה בין חיים ומוות, בין שינה
לערות ,מהמהויות הנצחיות הרחוקות ביותר עד לצורות
החומריות הנוקשות ביותר היא יצירה מוסיקלית.מובן אם
כך מדוע ישויות רבות מספור – קרובות ורחוקות ,ידועות
ועלומות מעורבות ביצירת צורתנו האנושית . המלאכים
טווים בשירתם את גוף האדם. והגוף, על מורכבותו המלאה
והפתוחה מתגלה במלואו בשירה באלתור. אותה הפרדה
שהתודעה הרפלקטיבית מבצעת: גוף – נפש, אני – חלל,
רגש – צליל, נמסה מתוך המרכז הנע של הקול. זוהי אמנות
חדשה, שונה במהותה מצורות האלתור של העבר, והיא
רוצה שישמעו אותה עם הקשבה אחרת, רכה וערה יותר.
היא מלמדת אותנו להעביר תחושות וחוויות לצלילים
ולשיר אותם החוצה, לשזור אותם אל החלל ובתמורה
מתעקשת ההקשבה לכלול את הצלילים הנשמעים בטווח
ההזדהות והאחריות שקודם היה מוגבל רק אלי, רק אל
הצורה הביולוגית. היא מזמינה את המוזיקה למלא את הגוף,
לטעון אותו בכוח והיא מחפשת, שוב ושוב צורות ונתיבים
מוזיקלים חדשים שאינם מוגבלים סגנונית.
אחרי החוויה הזאת נרפאת הנטייה לחשוב על הגוף
במונחים דואליסטים של צורה וחומר, של אידאה פלטונית
זוהרת במקום אחר – לעומת התגלמותה כפשרה פה. הנה
הגוף נפרש ומתגלה כשדה מתרחב של הקשבה, כהתמצקות
של זרמים חולפים של חום, אור, רעד, של מידע המועבר
כחוויה… הגוף מנתץ צלמים, מייצר תמונות (הבודהיסט
והשמאן.) זוהי זירה בתנועה. קולו של הסובייקט הפסיכולוגי
התחום והקטוע מגשש אל גופו ונפתח מהחוץ – שר את האמת
שלו ברגע הזה. וכך זה נשמע – הזמרת והחלל בה קולה מהדהד הנם
אותו ריבוי דינמי חי. (2)
הקשבה ויצירה פועלים ביחד, יצירה מחליפה תגובה (תגובה היא
האויב,) הקשבה מחליפה דעה (דעה היא האויב.) הכרה נעה… כך
לשחות בחופשיות בין המקומות השונים דרך גן של רגשות, כוחות ,
צבעים, משקלים, תנופות, קווים, צלילים, מידע. לבנות כלי הכרחי
כדי להתחיל לייצר מציאות – הדרך היחידה להבין אותה .
הערות
1. חפיז (Hafiz), המשורר הפרסי מהמאה ה-14, מספר
שכשאלוהים יצר את הגוף מחימר, הוא הזמין את הנפש
להכנס אליו. אבל הנפש שמהותה היא לנוע ולעוף
בחפשיות סירבה להכנס לתוך אותו הסגר. אז ביקש
אלוהים מהמלאכים שישירו את שירם. הנפש, נשבתה
באקסטזה בקסמם של הצלילים וכדי להבין את מה
ששמעה – היא נכנסה לגוף.
2. מה שמגדיר דואליזם הוא לא מספר המונחים
המעורבים, כפי שאי אפשר לברוח ממנה בזה שפשוט
מוסיפים מונחים. הדרך האפקטיבית היחידה לברוח
מדואליזם היא להזיז ולהטיל את המונחים כמו משא כבד
ולמצוא ביניהם… ערוץ צר כמו גבול או חזית שיהפכו את
ההרכב לריבוי – בלי קשר למספר החלקים.
Dialogues,
Second Edition by Gilles Deleuze , Claire Parnet,
.columbiauniversity press new -york, 2002
קול לשירה, אמנות וחשיבה 